ברגו נ' נגב טכנולוגיות לתעשייה ושינוע בע"מ ואח'

פסק דין

1. המערער הגיש תביעה כספית נגד המשיבות, בסכום של 105,840 ₪. בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' זיסקינד, בת.א. 8342/06) דחה את התביעה, ומכאן הערעור.

פסק הדין בבית משפט קמא

2. אין חולק, כי משיבה 2 התקשרה עם משיבה 1 על מנת שזו האחרונה תבצע עבורה פרויקט של התקנת מסועים באולם מילוי תוצרת חלב, במחלבה של משיבה 2 בירושלים. משיבה 1 התקשרה עם המערער כקבלן משנה, על מנת שהלה יבצע את העבודות. תחילה חתמו על הסכם אחד (ביום 17.5.04), ולאחר מכן שבו והתקשרו בהסכם נוסף (ביום 16.12.04). המערער טוען, כי במהלך ביצוע העבודות המפורטות לעיל, קיבל הוראות בעל פה, הן ממשיבה 1 והן ממשיבה 2. על פי הוראות מפורשות אלה, ביצע תוספת של עבודות ושינויים, מעבר למוסכם על פי ההסכמים האמורים לעיל. המשיבות התחייבו כי הוא יקבל את כל המגיע לו עבור תוספת העבודה, עם סיום ביצוע הפרויקט. אלא שבהגיע המועד, קיבל המערער אך ורק את שהוסכם עליו בשני ההסכמים שבכתב, ועל אף שאין חולק (כך לטענתו), כי ביצע את העבודות הנוספות, התכחשו המשיבות לחובן לשלם את המגיע לו בשל התוספת.

3. בהסכמת הצדדים, מינה בית משפט קמא מומחה מטעם בית המשפט, המהנדס ניסים שלום, אשר על פי ההחלטה אמור היה לבצע בדיקה מדוקדקת של מערכת קו החלב ולהגיש לבית המשפט חוות דעת, המתייחסת לרשימת העבודות הנוספות שצורפה לכתב התביעה (נספח ג'), בה יקבע האם פריטים אלה אמורים היו להיות כלולים בהזמנות המקוריות. היה וימצא כי אין פריטים אלה נכללים בהן, וכי המדובר בעבודות נוספות שלא נכללו בהזמנות מראש, יפרט את עלותן אחת לאחת. בנוסף לחוות דעת המומחה, עמדו בפני בית משפט קמא עדויות המערער, מנהל משיבה 1 מר יוסי נבון, מנהל המחלבה של משיבה 2 בירושלים, מר שמואל רוזנפלד, ומר נתנזון, מנהל הפרויקט מטעם משיבה 2, אשר זומן לעדות מטעם המערער לאחר שהתברר לו כי משיבה 2 אינה מתכוונת להעידו מטעמה.

4. בית משפט קמא קבע, כי המערער לא עמד בנטל להוכיח כי כל העבודות הנטענות אכן בוצעו על ידו, וממילא לא הוכיח כי העבודות בוצעו על פי נוהל מקובל שהוסכם עליו מראש בינו לבין המשיבות, או כי היו שינויים ותוספות ביחס להזמנות המקוריות. המערער, כך קבע בית המשפט, לא ניהל יומן עבודה, ולא תעד בזמן אמת את עבודתו. בית המשפט לא היה מוכן לסמוך ידו על חוות הדעת של המומחה אשר מונה מטעמו, שכן מצא בה לא מעט כשלים. בית המשפט קבע, כי "כנראה מתוך ניסיון שלא להותיר את התובע ללא תמורה, 'השלים' המומחה נתונים חסרים, בהתבססו על הנחות עבודה ונתונים שלא הוכחו, וקיבל כעובדה מוגמרת את הנתונים שמסר לו התובע" (פסקה 19 לפסק הדין).

5. גם בעדותו של המערער לא נתן בית משפט קמא אמון. כך, למשל, מצא בית המשפט, כי בניגוד לנטען בתצהירו, הרי שבמהלך עדותו בבית המשפט אישר המערער, כי לא כל העבודות נשוא ההזמנות המקוריות בוצעו (שכן משיבה 2 החליטה בשלב מסוים, מסיבותיה שלה, להפסיק את הפרויקט), ולמרות זאת קיבל את מלוא התשלום שהובטח לו על פי הזמנות אלה. בית המשפט מצא, כי המערער לא הוכיח כי התשלום שניתן לו ביתר (סכום של 34,400 ₪), בגין עבודות שלא בוצעו, נמוך יותר מן התמורה המגיעה לו, לשיטתו, בגין שינויים ועבודות נוספות, ככל שהיו כאלה. עוד קבע בית המשפט קמא כממצא, כי כל דרישה לתוספות או לשינויים על ידי משיבה 2 הייתה נעשית בכתב. בית המשפט נתן אמון מלא בעדותו של נבון, ולפיה הנחה את המערער מפורשות, כי אם נתנזון יבקש ממנו לבצע עבודות נוספות, עליו לבקש אישור מסודר בכתב. כך קיבל גם בית משפט קמא את עדותו של רוזנפלד, לפיה מתנהלת משיבה 2 על פי נהלים קפדניים, והזמנת עבודה מקבלן חיצוני טעונה אישורים של גורמים פנימיים שונים, וכי כל הזמנת עבודה, גדולה כקטנה, נעשית בכתב. על פי עדותו של רוזנפלד, נתנזון לא רשאי היה לתת הוראות לגבי תוספות ושינויים שאינם נכללים בהזמנה המקורית, וככל ששינויים כאלה נדרשים, חייבת לצאת הזמנה בכתב. הא ראיה, שאין חולק כי יצאו ממשיבה 2 הזמנות נוספות בכתב, ישירות למערער, במהלך תקופת העסקתו בפרויקט, וזאת בגין עבודות שאינן קשורות לאותו פרויקט.

בית המשפט התייחס באופן ספציפי לנספח ג' לתצהירו של המערער, היינו רשימת העבודות והשינויים המהווים בסיס לתביעה, וקבע כי אין ליתן לרשימה זו כל משקל, באשר המדובר ברשימה שהכין מערער בעצמו, בדיעבד, לאחר סיום הפרויקט. לרשימה זו אין תימוכין בראיות חיצוניות, אין היא כוללת תאריכי ביצוע, אישורי הזמנה, או אסמכתאות אחרות. בנוסף עמד בית המשפט על חוסר עקביות שהראה המערער ביחס לדרישותיו הכספיות, כאשר תבע סכומים משתנים בגין אותן עבודות נוספות, נשוא התביעה. כמו כן מצא בית המשפט, כי המערער לא השכיל להבהיר מה בדיוק תובע הוא מכל אחת מן המשיבות, והלא אם טוען הוא שפעל על פי הוראות, היה עליו לפרט ממי בדיוק קיבל הוראות אלה. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי המערער פעל על פי הסכם התקשרות בינו לבין משיבה 1, והוא לא הוכיח כיצד זה הפכה משיבה 2 לבעלת חוב ישירות כלפיו, ובגין אלו מן העבודות הנוספות הנטענות. בנוסף ניתח בית המשפט את עדותו של נתנזון, מנהל הפרויקט מטעם משיבה 2, אשר הובא לעדות מטעם המערער, ומצא כי אין ליתן בה אמון, מן השיקולים שפורטו בהרחבה בפסק הדין.

6. מבית המשפט לא נעלם כי בסוף הפרויקט דרשה משיבה 1 ממשיבה 2 דרישות כספיות שונות, בין היתר גם על בסיס דרישות המערער לתשלום נוסף בגין שינויים ותוספות, מה שלכאורה תומך בטענת המערער. אלא שבית המשפט קיבל בהקשר זה את עדותו של נבון, לפיה לאחר שהציג המערער את דרישותיו וננזף על ידו על פנייתו המאוחרת מבלי שקיבל אישור מוקדם בכתב ביחס לאותן עבודות, פעלה משיבה 1 בשיטת "מצליח", כלשון בית המשפט, כללה גם דרישות אלה ברשימת פניותיה למשיבה 2, וביקשה לבחון מה תוכל להשיג עבור המערער. לו הייתה משיבה 2 מאשרת את דרישותיו, העיד נבון, היה הכסף מועבר למערער. אכן, המשיבות הגיעו ביניהן להסכם לסיום חילוקי הדעות ביניהן, ולפיו קיבלה משיבה 1 סכום של 105,046 ₪ לסילוק דרישותיה. הסכם זה, כמובן, אינו יכול לחייב את קבלני המשנה, ובכללם המערער, שלא היה צד לו. אולם, בית המשפט סבר, כי אין הסיכום האמור תומך בתביעה: ראשית משום שהסכום שדרשה משיבה 1 מלכתחילה היה גבוה למעלה מפי שניים ממה שהוסכם עליו לבסוף, כלומר סכום הדרישה של משיבה 1 אינו משקף בהכרח את דרישותיו של המערער. שנית, העובדה שמשיבה 1 קבלה בהסכם הפשרה סכום כסף, גם בגין טענות של קבלני משנה, אין בה כדי ללמד שהסכום מגיע למערער, אלא שלנוכח ההסכם, היה ויבוא קבלן משנה ויתבע את משיבה 2, תוכל זו לחזור אל משיבה 1.

טענות הצדדים בערעור

7. לטענת המערער, טעה בית משפט קמא בכך שלא ייחס משקל מלא לחוות דעתו של המומחה, כאשר לא יכולה להיות מחלוקת שהעבודות הנוספות, המפורטות בנספח ג' לתצהיר המערער בבית משפט קמא אכן בוצעו על ידו. לטעמו, די בקביעת המומחה כי העבודות אכן בוצעו וכי הסכומים הנדרשים בגינן סבירים, כדי לחייב את המשיבות, ולא היה בעובדה שלא ניהל יומני עבודה מסודרים כדי לשמוט את הבסיס מתביעתו בנסיבות אלה. כך גם נטען, כי לא הייתה הצדקה שלא ליתן אמון בעדותו של נתנזון. בית המשפט טעה, כאשר לא ייחס חשיבות לעובדה שמשיבה 2 נמנעה מלהביאו לעדות מטעמה, וכן טעה בכך שלא נתן משקל מלא להודאתו, לפיה אכן אישר למערער את העבודות הנוספות, ואישר כי הביע את דעתו בפני הגורמים המתאימים לפיה התובע זכאי לכספים נוספים. כמו כן אישר נתנזון כי בפגישה עם המערער ערך רשימה (נספח ז' לתצהיר המערער), וסימן על גביה את הרכיבים אשר לדעתו משיבה 2 אמורה הייתה לשאת בעלותם. לטעמו, בית משפט קמא שגה באופן בו ניתח את עדותו של נתנזון, והסיק מסקנות לא נכונות מן העובדה שיצאו ממשיבה 2 הזמנות נוספות בכתב, ישירות למערער. המדובר בהזמנות שאינן קשורות לפרויקט שנוהל באמצעות משיבה 1, ולפיכך אינן כלולות בכתב התביעה.

בנוסף נטען, כי מעדותו של נבון עולה מפורשות שהמערער ביצע את העבודות נשוא התביעה, וכי לא היה בסיס לטענתו לפיה כל תוספת או שינוי טעונים אישור בכתב ומראש. טענה זו אין לה יסוד בהסכמים המקוריים, ומאחר ואלה נוסחו על ידי משיבה 1, הרי שיש לפרשם נגדה. לטענת המערער, לא היה מקום לקבל את גרסתו של נבון לפשר התביעה שהופנתה כלפי משיבה 2 לשלם את הסכומים שנדרשו על ידו. על פי הטענה, המדובר בהתנהלות שהיא בבחינת "הודאת בעל דין" לעניין עצם ביצוע העבודות.

כך גם, לטענת המערער התעלם בית משפט קמא מעדותו של רוזנפלד, ממנה עלה שהנחת היסוד של הצדדים הייתה, כי המערער ביצע בפועל את הנטען על ידו, מה שעומד בסתירה חזיתית לממצאים בפסק הדין, וכי הלה אישר מפורשות כי דרישת התשלום של משיבה 1 ממשיבה 2 התבססה, בין היתר, על תוספות התשלום שדרש המערער.

אשר למערער עצמו, טענת בא כוחו היא שהמדובר באדם פשוט, שעדותו הייתה אמינה וסדורה וכי זו נתמכה הן בחוות דעת המומחה והן בעדותו של נתנזון. ככל שנמצאו בעדותו סתירות, הרי שהמדובר בסתירות בעניינים לא משמעותיים, הנובעות הן מחלוף הזמן והן מעובדת היותו אדם חסר השכלה, המתקשה להבהיר את עצמו.

ב"כ המערער, שבוודאי ער לכך כי ערעורו מכוון בעיקר כלפי ממצאי מהימנות של בית משפט קמא טען, כי פסק הדין ניתן כעבור שנה ועשרה חודשים לאחר תום שמיעת הראיות, וכשנה וחצי לאחר הגשת הסיכומים, וכי בנסיבות אלה אין יתרון לערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור.

8. משיבה 1 מדגישה בסיכומיה כי נקודת המוצא ממנה יוצא המערער, כאילו אין חולק שהעבודות בהן מדובר אכן בוצעו בפועל על ידי המערער, אינה נכונה. זו הייתה הפלוגתא העיקרית בתיק ולאחר שמיעת כל הראיות הגיע בית משפט קמא לממצא, ולפיו לא הוכח ביצוען. המדובר בערעור המכוון כולו נגד קביעות מהימנות וקביעות עובדתיות של בית משפט קמא, וככזה אין עילה לערכאת הערעור להתערב בפסק הדין. לטענת ב"כ משיבה 1 פסק הדין מפורט ומנומק, ומושתת על העובדות שהוכחו בפניו, והמערער לא הראה במה טעה בית משפט קמא. לחלופין טוענת משיבה 1, כי היה ובית המשפט יראה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, הרי שמשיבה 2 היא זו הצריכה לשאת בעלות העבודות הנוספות, שהרי לפי גרסת המערער מנהל הפרויקט מטעמה של משיבה 2 (נתנזון), הוא שאישר את ביצוען.

9. משיבה 2 אף היא סבורה כי המדובר בפסק דין המושתת על ממצאי מהימנות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן. בנוסף טוענת היא, כי אין בינה לבין המערער יריבות חוזית, ולפיכך מלכתחילה לא הייתה לו עילת תביעה נגדה. מכל מקום, ככל שמגיע למערער תשלום עבור עבודות נוספות, הרי שמכוחו של הסכם הפשרה שבין המשיבות, על משיבה 1 לשאת בעלותן.

הכרעה

10. לאחר ששקלתי את טענותיהם של ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה, כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; הממצאים שנקבעו תומכים במסקנות המשפטיות; ואין לגלות במסקנות המשפטיות טעות שבחוק. לפיכך ראוי פסק-הדין להתאשר מטעמיו, וזאת לפי האמור בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

אוסיף מספר הערות: